top of page

נשים בריצה גברים בהליכה

החלומות שלנו כל כך גדולים ביחס למציאות .. הרצונות שלנו מבני אדם שיממשו בדיוק את צלילי העוד שיוצאים לנו מהמוח בצורה מדוייקת ומחווטת, עד שיום אחד אנחנו נתקלות בפער של הולך מול רצת מרתון למרחקים.


אז איך קורה שדווקא אנחנו הרצות והגברים הם אלו שהולכים?

שורה תחתונה אנחנו רוצים את אותם דברים. בחוויה האנושית כל בני האדם רוצים להיות נאהבים, נראים ושידאגו להם.


בפועל כל הרצונות האלו קיימים במציאות, השאלה מה התדירות שאני צורכת אותם ברגע שהגיע נסיך מופלא.


סבלנות היא מילת מפתח, אומנם משעממת כי זה בעצם אומר שעלי להשהות עכשיו כל התלהבות יתר למען התפתחות קשר.למרות שיש לי מלא מה לומר אני בולמת את עצמי..


עד כמה אני יכולה להיות סבלנית, פה בדיוק הקווים מתחילים להמתח. אני מתחילה בעצם את המסע אל הסבלנות עד שהיא פוקעת.


מה הדיסונס?


אני רוצה לפזר אהבה בכמויות מוגזמות שהצד השני לא בהכרח ידע לקבל אותן או להכיל אותן..

האהבה מתעצמת לגבהים אבל היא לא תמיד מתומללת וכאן נוצר הפער בין מה שאני מרגישה לצד השני שלא ברור האם גם הוא אוהב בצורה המוגזמת ..

פה מתחיל כעס, למה אני יותר, למה הוא פחות..

מתחילות טענות שעוברות למונולוגים, את אומנם יושבת ומטיחה האשמות אבל הצד השני יושב שתוק, מקבל שק של טרוניות ועדיין שומר על השתיקה. המונולוג שלך עובר שלב..

ועכשיו מעודף אהבה את מוצאת את עצמך במטרס השני, שואלת את עצמך מה לעזאזל אני עושה עם הגולם הלא מדבר הזה. ואם הוא בא לענות לך.. מבחינתך זה, אל תענה לי אפילו. אבל את כן רוצה שהוא יענה.


אהבה היא מושג כל כך גדול שהמשמעות שלו בדרכ היא אהבת חינם, אני נותנת כי אני אוהבת, בלי לצפות לתמורה. ברגע שאני מחכה או מצפה לתמורה אני מתאכזבת.. זו יכולה להיות הודעת געגוע ששלחת ולא קבלת תגובה מספקת.. זו יכולה להיות מחווה שעשית שלא קבלת עליה תמורה. בכל אופן המעבר מאהבה לשנאה הוא דקיק וחסר היגיון.. כי בהיגיון אהבה היא דבר נצחי ולא חמקמק.. שאני אוהבת מישהו זה בגלל מי שהוא ואיך שהוא גורם לי להרגיש.. אבל אם הוא גרם לי להרגיש רע.. אני ברגע לוקחת את האהבה שלי ובוחנת אותה מחדש.


אתמול בחג ישבתי בבריכה והקשבתי לזוג שהיה בלהט הריב, למרות שיצאתי מהבריכה מורעבת וידעתי שיש לי כבש שמחכה לי במקרר, היה קשה לי לעזוב את הויכוח שלהם באמצע כי רק רציתי לדעת האם הבחור יענה.. אחרי מונולוג של שעה התייאשתי.. הייתה שם חזרתיות של האשמות שכבר לי כצופה לא היה נעים לשמוע.. אבל כן ניסיתי לשים את עצמי בנעליה ולהזכר במונולוגים ששידרתי בעבר. הזדהיתי.


אז איך מתמודדים עם כל הדבר הזה בעצם?

לפעמים צריך להוריד את קצב ההליכה, מרתון זה רק ספורט.

צריך למצוא בן אדם מותאם עד כמה שאפשר לקצב ההליכה שלי

לשאול את עצמך מה אני באמת אוהבת בו- זה יכול להוריד כעסים ולהפשיר הרי שלג

פעם האמנתי בניגודים- הכי פשוט להסתדר עם אנשים שדומים לכן.

כשמתפשרים קחו בחשבון להשיג שק של סבלנות

והכי חשוב.. תמיד תמיד לזכור ששום דבר הוא לא לנצח.. לא צריך להיתקע עם הפשרה.. אפשר גם להחליף אותה. טחנו לנו בראש שהתמדה היא המפתח להצלחה אבל לפעמים ההתמדה היא גם המפתח לחוסר התפתחות.


בשעת הריב אתמול כשראיתי את הבחורה מסבירה למוות את הצד שלה באכזבת ענק.. שאלתי את עצמי למה לנסות לסדר את מה שלא יכול להסתדר? היא באמת חושבת שאם היא תגיד לו עכשיו את כל מה שלא בסדר בו הוא ישתנה מן היסוד? הרי את המונולוג הזה היא תעשה שוב ושוב ושוב.. ומה בסוף יקרה?

הוא יישאר בשלו והיא בשלה... וכל זה עד הפעם הבאה.


מה קורה שאני מוצאת מישהו שמותאם לי ככפפה ליד?

ראשית זה סנריו מאוד נדיר, קצת כמו לזכות מלמלא לוטו, זו חוויה אנושית נדירה שזוכים לה יחידי סגולה. אבל היא כן מתרחשת במציאות, פשוט כל כך למדנו להתפשר. כי אמרו לנו שבחיים חייבים להתפשר.

אני מבינה למה מתפשרים על סבב א. אבל על סבב ב? אחרי הפקת מסקנות מסחררת, למה לי לא למצוא מציאות על חלל?

45 views0 comments

Comments


bottom of page