צלמי צלמי

צלמי צלמי אומר לי אחד המוזמנים. אני עומדת מולו ומצלמת רצף של 3 תמונות מהירות עם המצלמה הסופר מהירה שלי. מה זהו? הוא שואל אותי? אני עונה לו כן.. התמונות יצאו טוב ויש מספיק. לא לא צלמי עוד. אני עומדת הלומה ולוחצת עוד 2 תמונות. הוא נראה מרוצה חלקית, מבחינתו הוא עכשיו בא להפיק פורטרט אישי על חשבון החתן והכלה. ברקע הכלה קוראת לי לצילום שלה עם חברות ואותו אורח לא מוותר. אז רק עוד אחת. אני לוקחת אויר יורה את אותה תמונה בפעם השישית, באותה הפוזה בדיוק והולכת לשמח את הכלה שלי

אנשים. מה קורה לנו? עם השנים צילום הפך לנזיל, חסר אישיות והכי חמור חסר הערכה. אומנם אנחנו חיים בעידן דיגיטלי שמאפשר לירות תמונות בקצב מסחרר אבל מה זה נותן שיש מיליון תמונות שנראות בדיוק אותו הדבר. לאחרונה החלטתי לשנות את גישת המצלמים מלא תמונות בלי לחשוב ובמקום זאת החלטתי  להתחיל להפחית את הפריימים על מנת ליצור תמונות הרבה יותר טובות ומדוייקות. אותו אורח רחוק שבקושי הכלה מכירה הולך לתקוע אותה עם סט תמונות שלו  לכל החיים שמן הסתם לא יזכה לראותם לעולם. בשביל מה

אני חושבת שבעולם הזה אנחנו צריכים קצת שינוי. לרצות מעט ולקבל הרבה. 


למי יותר כואב לאמא של החתן או אבא של הכלה

תמיד יש צד בחתונה ששמח פיצוצים וצד שהוא קצת מעורער נפשית. עד כה בחיים הייתי בטוחה שהצד המעורער הוא אמא של החתן. לאבא של החתן ממש לא משנה מה קורה. הוא רוצה להגיע לחתונה, כמה שיותר מאוחר אם אפשר ולזוז כשזה נגמר. כשאני שואלת אותו עם המצלמה מה יש לך לומר? היתה חתונה מרגשת הוא חושב לעצמו אבל יאללה שיתאפסו על עצמם עם טונות ההוצאות ושיצאו לחיים האמיתיים. לאמא של החתן קשה רגשית. היא נפרדת מהבן שלה באופן סופי והיא יודעת שיש סיכוי אדיר שלא בהכרח תזכה לראות את הנכדים העתידיים. היא יודעת שהיא תדע אחרונה אם הכלה שלה תהיה בהריון ושאחוזי הכניסה שלה לבית יהיו נמוכים

מסתבר.. ורק לאחרונה אחרי 14 שנות צילום גיליתי שלאבא של הכלה קשה באותה המידה. הוא מרגיש שהיא נחטפת לו מתחת לידיים על ידי גבר אחר . חשש רציני מאוד לשטפונות בנגב וכמה שטפונות יש בנגב כבר

אני לא יודעת מי יותר בהיי אמא של הכלה או הכלה עצמה. אבל דעו שלמדתי שעל מנת להשכין שלום בחתונה, אמא של החתן, אצלי את בדיוק באותו המקום ואחרי שהכרנו את משפחת הכלה בצהריים ובנינו מערכת יחסים לחיים אני משתדלת להעניק לך חוויה של תשומת לב. כל מה שאני צריכה זה שתבלי מספיק זמן ברחבה ותרקדי עם הכלה כל הערב גם אם הרגליים שלך שבורות מהעקבים. תביאי זוג נוסף ואפילו נעלי ספורט כדי לשדר אני כאן ואני עפה ואני מתה על אמא של הכלה. גם אם קצת קשה לך. את בונה את עתידך עם הכלה והמצלמה

לגבי הנכדים בעתיד..כבר מעבר לשליטתי

רק יכולה להוסיף שאחרי שלושה אחים שלי שהתחתנו גם אנחנו הרגשנו מודחים מהחתונה. מסקנה מתבקשת - השתדלו לייצר יותר בנות. הרבה יותר משתלם ליום הגדול  


אז מה הכי חשוב בחתונה

 .אם אתן שואלות אותי אז החתן, אלא שלעיתים קרובות נראה לי שהחתן מדורג במקום האחרון באירוע, אולי לא ממש אחרון, שכחתי לרגע את אבא של החתן

כמובן שקודם הכלה עומדת בפסגת האולימפוס, אחר כך אמא שלה, אחר כך אמא של אמא שלה … מכאן מרגישה שאתם כבר לבד שולטים בהיררכיה

עכשיו ברצינות.. אחרי שהבנו שאת הכי חשובה, נו מאטר וואט, ואת הופכת להיות חצי נכה, לפעמים אני שואלת את עצמי איך אין תו לכלה לחנייה בכל מקום, שוב סטיתי מן הנושא..חוזרת לנקודה החשובה, חשוב!!! שיהיו סביבך חבורת בנות שמתמקצעות בלשרת ושזה בא להן איך נאמר ביוזמה אישית. אל תשכחי שאת צריכה את שרת המשקים - עם קשית אני מדגישה ואת שרת האופים- זו שתסתובבב עם אוכל בצילומים במידה ותהי רעבה, את שרת האופנה- שתוכל לתמוך שאת מתלבשת ולסגור לך אלפי כפתורים קטנטנים בגב. סך הכל אחות. זה היום שלך

נכתב בהומור 

Using Format