צלמי צלמי

צלמי צלמי אומר לי אחד המוזמנים. אני עומדת מולו ומצלמת רצף של 3 תמונות מהירות עם המצלמה הסופר מהירה שלי. מה זהו? הוא שואל אותי? אני עונה לו כן.. התמונות יצאו טוב ויש מספיק. לא לא צלמי עוד. אני עומדת הלומה ולוחצת עוד 2 תמונות. הוא נראה מרוצה חלקית, מבחינתו הוא עכשיו בא להפיק פורטרט אישי על חשבון החתן והכלה. ברקע הכלה קוראת לי לצילום שלה עם חברות ואותו אורח לא מוותר. אז רק עוד אחת. אני לוקחת אויר יורה את אותה תמונה בפעם השישית, באותה הפוזה בדיוק והולכת לשמח את הכלה שלי

אנשים. מה קורה לנו? עם השנים צילום הפך לנזיל, חסר אישיות והכי חמור חסר הערכה. אומנם אנחנו חיים בעידן דיגיטלי שמאפשר לירות תמונות בקצב מסחרר אבל מה זה נותן שיש מיליון תמונות שנראות בדיוק אותו הדבר. לאחרונה החלטתי לשנות את גישת המצלמים מלא תמונות בלי לחשוב ובמקום זאת החלטתי  להתחיל להפחית את הפריימים על מנת ליצור תמונות הרבה יותר טובות ומדוייקות. אותו אורח רחוק שבקושי הכלה מכירה הולך לתקוע אותה עם סט תמונות שלו  לכל החיים שמן הסתם לא יזכה לראותם לעולם. בשביל מה

אני חושבת שבעולם הזה אנחנו צריכים קצת שינוי. לרצות מעט ולקבל הרבה. 

Using Format